הכל התחיל מפגישה בחנות בגדים הומה בימי ניסן. דודה של ט' ושל אחיה הקטן; היא – בעלת מוגבלות שכלית התפתחותית, הוא – 'תסמותק', התרגשה לפגוש את גב' טובי ליבוביץ, המנכ"לית של 'אפשרי'. 'אותך חיפשתי', אמרה, 'אולי את תוכלי לעזור לאחותי?' האחות, אמם של שני הילדים (ושל עוד כמה…) לא קיבלה מעולם קצבה עבור בתה הלומדת במוסד לחינוך מיוחד. לגב' ליבוביץ הסיפור לא נראה הגיוני – הילדה ענתה בבירור לקריטריונים, וכדי להתקבל למוסד בו למדה היה עליה לעבור ועדת השמה. בשיחת ועידה עם האם מתוככי המרכז המסחרי, התברר הסיפור.

לפני למעלה מאחת עשרה (!) שנה, בראשית ההתמודדות עם האבחנה ועם הלקות של ט', הגיעו שני ההורים עם הילדה לרופא כדי שיעניק להם אישור לצורך התביעה. הרופא התבונן בט', שהרגישה לגמרי בבית, הזעיף את גבותיו ושילח אותם באמירה 'זה לא עסק בשבילי, תזמינו אחות הביתה'… ההורים נפגעו עד עמקי נשמתם, לא הזמינו אחות ולא ניסו יותר להגיש תביעה.

ב'אפשרי' קלטו את התמונה בעין מקצועית. למעשה, הסבירו להורים, האם התמקדה בתפקודים קוגניטיביים, בהם הייתה ט' טובה אף למעלה מן הממוצע עבור מש"ה. ואילו על בעיות ההתנהגות החריפות שלה, מעולם לא התקבל דיווח. המשפט שההורים פירשו כמזלזל היה בסך הכל ניסיון לעזור.

כאן החל מרוץ נגד הזמן – ט' עמדה לחגוג י"ח קיצים בעוד שלושה חודשים בערך, וכזכור, אחות לילד עם תסמונת דאון. לפי החוק, זכאית משפחה שלה שני ילדים עם אחוזי נכות מתחת לגיל שמונה עשרה להכפלת אחוזי הנכות של כל אחד מהם, ומשפחתה של ט' עמדה להפסיד את הזכות לצמיתות. ערב פסח, משרדים סגורים, ובכל זאת: שירה, עובדת מסורה באופן יוצא מן הכלל, הצליחה להזיז את אמות הסיפין… השיגה טפסים, העירה מתנומה מכתב ישן מהרווחה, הפנתה לרופא שיחתום – והאח הקטן של ט' קיבל את 150 אחוזי הנכות, שתרגומם המעשי הוא מאות אלפי שקלים בסך הכל עבור ההורים.

'את השנים האבודות של ט' לא יכולנו להחזיר', מספרת לנו שירה, 'אבל האח שעוד לא מלאה לו שנה, קיבל מאותו חודש קצבה מוגדלת בחמישים אחוז! בחישוב מהיר, היינו כפסע לאבד מאות אלפי שקלים… הצלחות כאלה הן הדלק שלנו', היא מסכמת.