עד שהגיעה 'אפשרי': הפנייה של ההורים לקבלת קצבה הובילה לשיבוץ של פ' במוסד המתאים לה
פ' היא בת ארבע עשרה, אחת מתוך שש נערות בבניין רב קומות ודיירים שנולדו באותה שנה. "נפתח להן סמינר", התבדחו האימהות בינן לבין עצמן, "או לפחות כיתה". עם השנים התברר שפ' ככל הנראה תישאר מאחור.
פ' אינה בלתי מוכשרת, היא עומדת במטלות הלימודיות באופן משביע רצון, אבל חברות אין לה. גם עם האחים בבית קשה לה להתנהל, רק עם הקטנים היא מרגישה בנוח. מה הנקודה המדויקת? בינתיים, איש לא הניח עליה את האצבע, וכך סיימה פ' את בית הספר היסודי ברגשה, קיבלה תעודה ולחיצת יד מהמנהלת, השתתפה במחנה היומי (יום כן, יום לא) ו… נשארה בבית. כך בחודש אלול כשכל חברותיה פסעו נערה נערה לסמינר שנבחר עבורה, כך אחרי החגים כשחזרו בשמחה אל כיתותיהן וכך גם בחודש חשוון. "ללקות של פ' אין הגדרה, אז גם אין לה קצבה ואין לה כיתה", הסבירה האם בעייפות לעובדת המסורה שקיבלה את הפנייה שלה. מ', העובדת, התקוממה כולה נגד הקביעה. אין הגדרה? אם כך, צריך אבחון, ואין מוסד – זה כבר אסון של ממש… מ' נגעה במקומות הנכונים, הצוות התגייס, תור למאבחנת מעולה נקבע – ובחודש כסלו, פ' כבר לומדת בכיתה מותאמת ללקות התקשורת שלה. הקצבה? תודה ששאלתם, גם היא כבר בשלבי אישור סופיים. "לעולם" אומרת מ' בדמעות "אל תמנעו מילד את העזרה המגיעה לו. עוד הרבה לפני התוספת, אנחנו רוצים להבטיח שיש לילדכם איכות חיים. אל תתייאשו מראש, פנו לקבל עזרה. הקב"ה יסמוך את ידי השליחים הנכונים…"