נורות האזהרה הקטנות והדאגות המטרידות שמובילות אט אט אל האבחנה: "בתך חולה באנורקסיה", הבלבול, הרגשות הצפים ותהליך הריפוי וההחלמה שדורשים כוחות נפש רבים, אך מצמיחים פירות נפלאים. סיפור אישי מרגש על מחלה והחלמה. 

ההתרגשות רבה. בני המשפחה מתכוננים ברוב אושר והודיה לבורא העולם לחתונתה של עדיני. היום הגדול עומד להגיע, ויחד עם כל ההכנות, הקניות, הלחץ וההתרגשות, יש קול שמרפרף בחלל ואינו נותן מנוח.

אסנת, אמה של הכלה, בוחנת שוב את שמלותיהן של שלוש בנותיה. "שמלות יפות", היא מציינת לעצמה בסיפוק. הצבעים, הגזרה. הבדים האיכותיים. הכול ב"ה מוצלח מאוד. אך כאשר היא אוחזת בידה את שמלתה של מלי בת ה- 17, מעיבה עננה את פניה. הסיכות. מה פשר הסיכות הללו באזור המותן, האם לא הצרו את השמלה בשבוע שעבר? היא בוחנת את מלי עצמה שיושבת רכונה על המחברות והספרים מתכוננת למבחן הבא, וחוזרת אל השמלה.

"מלי", היא פונה אליה, "האם שמלתך זקוקה להצרה נוספת? לא הצרת אותה בשבוע שעבר?"

"כן.. אבל צריך עוד. השמלה תלויה עלי כמו על קולב. בכלל, אני לא מרוצה מהגזרה של השמלה הזו. היא משמינה אותי".

כאן החל שוב הוויכוח המוזר הזה שמתרחש די הרבה לאחרונה בביתה של אסנת – כן שמנה, לא שמנה, להצר, להרחיב… כבר אכלתי, אני לא רעבה, אני אוכל אחר כך… המילים חלפו בראשה של אסנת כמו ציפורים מקרקרות, אך צלצול הטלפון שתבע מענה לבעיה דחופה הקשורה לדירת הזוג הצעיר תפס מיד את תשומת ליבה והציפורים פרחו באויר…

כאשר תמו ימי המשתה והחגיגות, וביתו של הזוג הצעיר החל להתייצב, חזרו הדאגות להטריד את אסנת. מלי המשיכה ללמוד בשקידה ולהשיג את הציונים הגבוהים כהרגלה. היא המשיכה בסדר יומה העמוס הכולל התעמלות, חוג נגינה בכינור, וגם כמה תלמידות לנגינה שהחלה ללמד לאחרונה. אך בתוך השגרה  המלאה היו  מספר אירועים מפתיעים: מלי  הודיעה שהיא נשארת יום אחד בבית כי היא עייפה, ושוב לאחר ימים מספר הודיעה שהיא מבטלת את שיעורי הנגינה שמיועדים לאותו יום בגלל סחרחורת וחולשה. מלי אכלה מעט מאוד, ורק לאחר ויכוחים על תזונה והסברים ארוכים על הקשר בין "אוכל" וכוח", היא הסכימה "לעשות טובה" ולטעום משהו.  למרות הסימנים שהחלו להצטבר, אסנת לא דאגה מאוד לגבי תזונתה של מלי. מלי אהבה להיות ליד אוכל. להכין, לחלק, לעצב. אסנת יכלה להיזכר בבהירות איך בכל תקופת האירוסין והחתונה ושבע הברכות – מלי התעסקה באוכל, במגשים, בקינוחים ובעוגות. בדיעבד אסנת הבינה כמה היא טעתה, דווקא בגלל שמלי רצתה לשמור על הגזרה, היה כל עיסוקה באוכל הסוואה וטשטוש עקבות. היא עשתה זאת כדי להעלים ראיות וכדי לא לעורר את חשד הסביבה. 

התקף החולשה השלישי הביא את מלי ואסנת אל רופאת המשפחה. הן נכנסו לחדר הרופאה במטרה למצוא פתרון לחולשתה של מלי, ויצאו עם הפניה למרפאת בריאות הנפש. "הבת שלך מתמודדת עם מחלת האנורקסיה", קבעה הרופאה. "הגוף שלה מורעב ונמצא בחסר גדול. אני מפנה אותך מיידית למרפאת בריאות הנפש כדי לקבל טיפול הכולל שיחות ותוכנית תזונה שתחזיר את הגוף לתפקוד תקין ובריא".

אסנת הייתה מותשת ומבולבלת. היא חוותה בליל של רגשות כמוהו  היא לא חוותה מעודה. החרדה לשלומה של בתה השתלטה עליה, והציפורים המקרקרות שבו להשמיע את קולן המאיים והמסית. "איזו מין אמא את?!" הן שאלו בקולן המאיים, "איך נתת לדבר הזה לקרות בבית שלך?!" הן הושיטו אצבע מאשימה. אסנת כמעט שמה שתי ידיים על אוזניה לאטום אותן ולא לשמוע. היא ידעה שזה לא יעזור. הקולות הן שלה ובתוכה ועליה להתמודד איתם. זו הבת שלה. כן. מלי שלה שחולה במין מחלה מוזרה. 

התחנה הבאה הייתה במרפאת בריאות הנפש. "מה אני עושה כאן?!" שאלה אסנת את עצמה. "איך כל זה קשור אלי?",  "כיצד ייתכן שלמלי המוצלחת והמוכשרת שלי יש בעיה נפשית?!" היא הבינה ששלב ההכחשה עוד לא לגמרי מאחוריה, אך כעת זהו הזמן להתמודד חזיתית עם העובדה שאכן ייתכן שבתה החכמה, המוכשרת והמצליחנית, קרסה תחת עומס הדרישות שלה מעצמה וברחה אל מחלת הרזון המדומה. אסנת נלחמה בכל כוחה כדי לא לשקוע לתוך אותו קוקטייל רגשי מאיים הכולל בושה-אשמה-הכחשה-כבוד-רחמים עצמיים-כעס ובהלה נוראית. הם היו שם כולם יחד איתה, לצידה ובתוכה על הספסל בחדר ההמתנה,  הם נכנסו איתה אל הרופא המטפל, ועל אף מאמציה, השתתפו בדיון העצוב שנערך בחדר. 

בחדר הרופא הפסיכיאטר אסנת הייתה אמא תומכת, מלווה ודואגת אך גם קצת מובסת. האבחנה הייתה קשה. "אנורקסיה". הפרעה רגשית שבה החולה מאבדת את דימוי הגוף האמיתי שלה. שיבוש שמתחיל ברגע אחד של כישלון, ומתפתח למימדים עצומים שבהם קיים ניתוק בין האופן שבו החולה תופשת את הגוף שלה ובין מה שהוא באמת. מלי אכן בטוחה שהיא נראית שמנה, ושיש לה מספר קילוגרמים עודפים, ומשנה את תזונתה כדי להיות רזה כפי שהיא סבורה שהיא צריכה כדי להיות "יפה". 

ההוראות היו לפנות למרפאת חוץ בבית החולים הקרוב תוך אזהרה חד משמעית לציות מלא ולשיתוף פעולה עם הצוות הרפואי. "זלזול בהוראות או חוסר עקביות בשיתוף הפעולה יגררו אשפוז מלא", התריע הרופא בפנים נטולות חיוך, כשדאגה כנה ואמיתית משתקפת מעיניו.

בכך נפתח פרק חדש בחייהן של מלי, אסנת וכל המשפחה. פרק של התמודדות יומיומית עם המחשבה המעוותת שהשתכנה במוחה של מלי "אני שמנה ומכוערת". התמודדות עם סרבנות האכילה שלה, מעקב רצוף ועקבי אחרי המשקל שלה. המטרה הראשונה במעלה שהוצבה בפני כל המשפחה בהדרכת הצוות הייתה – עלייה במשקל! הכוללת מעקב ממש כמו  של תינוק שזה עתה נולד.. רישום מדוקדק של כל עלייה ושינוי.

מערכת אכיפה תקיפה הופעלה על מנת לגרום למלי לשתף פעולה. היא ידעה מה יהיה התגמול שתזכה לו כאשר המשקל יעלה, ומה יהיה העונג שיימנע ממנה אם ח"ו לא. תהליך השיקום הארוך, שכלל כמובן עליות ומורדות ארך למעלה משנה וכלל גם שבועיים של אשפוז בבית חולים במחלקה לנערות עם הפרעות אכילה. החוויה הקשה שמלי חוותה שם הייתה קטליזטור חיובי להגברת שיתוף הפעולה בהמשך. את אנחת הרווחה והשחרור שפלט הצוות כאשר משקלה של מלי התייצב ולא ירד במשך תקופה – יכלו כנראה לשמוע בכל האזור.

גם אסנת, הכאובה ומיוסרת, הרשתה לעצמה ליישר מעט את כתפיה השחות כשהביטה במספרים שהצוות הציג בפניה. בתקופה שחלפה היא נחשפה לצורות שונות של הפרעות אכילה, והבינה שהאנורקסיה היא הנפוצה והקשה מביניהן. כחלק מהטיפול במלי החולה, נדרשה עבודה גם עם ההורים, כשהדגש הוא שיתופה של אסנת אם המשפחה בתהליך. הוסבר לאסנת שישנן הוכחות לכך שהאנורקסיה מתפרצת על רקע של שיבוש במערכת היחסים בין אמהות ובנותיהן. היא הבינה שאם היא רוצה שבתה תחלים מומלץ מאוד שתגיע לפגישות ההדרכה עם הצוות. מפגשים אלו היו לעיתים קשים מאוד ודרשו כוחות נפש רבים , לאסנת ולמלי היתה עבודה רבה ואמיתית לעשות, שכללה מפגש חזיתי מול חלקים שונים באימהות, בעברה של אסנת, בקשר של אסנת עם אמה שלה ועם בנותיה , ועוד. אך על אף הקושי, ואולי כתוצאה מאותו עמל בשיתוף עם רגישותו של הצוות ומקצועיותו, אסנת חיכתה לפגישות מתוך מוטיבציה גדולה לבצע שינוי.

כאשר מלי עלתה על המשקל בפעם האחרונה, ידעה אסנת שהיא קיבלה את בתה שוב במתנה. אך לא פחות מכך, גם מלי קיבלה אם במתנה על כל המשתמע מכך. והיא עצמה קיבלה את עצמה במתנה! כל תחומי חייה: הבית שהיא מנהלת בהצלחה שנים רבות, העבודה שתובעת חלק גדול מסדר יומה, סדרי העדיפויות, העמדות, השאיפות – כל אלו זכו ל "שיפוץ" אמיתי.