יהודית ע"ה נולדה בבני ברק להוריה, הרה"ח משה שמואל מרגליות ורעייתו.היא התחנכה בבית הספר ובסמינר ויזניץ , ובשנת תשנ"ט נישאה לבעלה, הרב מאיר הכהן אשר שליט"א.בתחילה התגוררו בבני ברק, ובשנת תשס"ג עברו לאלעד והיו מבוני העיר בשנותיה הראשונות.
היא הייתה דמות דגולה שהתמסרה לחינוך ילדיה "לכל ילד כמו בן יחיד", ועבדה במסירות כדי שבעלה יוכל להקדיש את חייו ללימוד התורה ללא טרדות.היא היוותה סמל לכיבוד אב ואם, תמיד התייצבה ראשונה לעזור להוריה ולחמותה, ודחפה את בעלה לסייע לאמו האלמנה מבלי להתחשב בזמנה ובכוחה בבית.
בעבודתה ב"אפשרי", יהודית לא ראתה בתיקים המקצועיים רק עבודה, אלא שליחות רגשית. היא ליוותה כל משפחה בליווי צמוד, מתוך חיבור עמוק לכל מקרה ומקרה:
כוח התפילה: יהודית האמינה בכל ליבה בכוח התפילה, ונהגה לספר כי בעת הדלקת נרות היא מתפללת על המשפחות והילדים שיזכו להתקדם ולקבל את זכויותיהם.
אכפתיות ללא גבולות: חברותיה מעידות כי בשיחותיה עם הלקוחות תמיד הורגש שאכפת לה מהאמא לא פחות מאשר מהקצבה. היא נהגה לומר להן: "תדאגי לעצמך… תקלי עלייך", ולעיתים הייתה ממש נסערת מקשיי הזולת.
חברותיה של יהודית מספרות על דמות שחיה בתודעה מתמדת של "מה חסר לזה שעומד מולי?". זו לא הייתה רק אדיבות, אלא תשומת לב אמיתית לפרטים הקטנים ביותר. היא תמיד הקדישה מחשבה איך להעיר או להציע עצה מבלי לפגוע, ולרוב כבר היה לה פתרון טוב מעצמה עוד לפני שהספיקה להיוועץ באחרות.
הרגישות הזו ליוותה אותה בכל רגע: מהיכולת להבחין שחברה אוהבת מעדן מסוים ולדאוג להביא לה אותו אישית "כדי שלא ייגמר", ועד להכרת הטוב העצומה שהפגינה על כל עזרה קטנה שקיבלה. יהודית נתנה לכל אחת – עובדת חדשה בתחילת דרכה או לקוחה נסערת – את ההרגשה שהיא חשובה, שהיא נשמעת ושבאמת אכפת לה ממנה.
אי אפשר לשכוח את ה"מפעל" השני שלה ב"אפשרי": ניהול ארון הממתקים המשרדי. יהודית לקחה את המשימה כ"עבודת קודש" לוגיסטית; היא סחבה במסירות מצרכים מרחוק ודאגה שהמדפים יהיו תמיד עמוסים עד גודש. היא הקפידה על הכשרים ספציפיים ומהודרים ביותר, וכשחברה קנתה עבורה מוצרים המתאימים להקפדותיה, יהודית לא ויתרה והגיעה במיוחד כדי להודות לה ולהעניק לה הרגשה טובה. עבור יהודית, גם ופל או סוכרייה היו הזדמנות להעניק "טעם יהודי" של תשומת לב אישית לכל אחת.
בשנותיה האחרונות התמודדה יהודית עם מחלה קשה, אך בחרה לשמור זאת בסוד כדי לא להטריח איש ולא לפגוע בשלוות משפחתה.היא המשיכה לתפקד כרגיל בבית ובעבודה, כשהיא מחלקת עוגות בשמחות המשפחתיות ושומרת על אחייניה.
היא קיבלה את הכל באהבה ובדומיה, וכשפנתה לטיפולים רפואיים, ניסתה לעשות זאת ללא בעלה כדי שלא יבטל מלימודו בכולל. אמונתה הייתה חזקה מהכל; היא לא התייחסה לתחזיות הרופאים ואמרה תמיד "יש בורא עולם".בימיה האחרונים, עוד הספיקה להתקשר לכל מכריה כדי לומר "תודה תודה" ולהכיר להם טוב על עזרתם.
יהודית הותירה אחריה את הוריה, חמותה, בעלה וילדיה הממשיכים בדרכה הייחודית.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.