המקרה של מ' אינו מקרה נדיר למרבה הצער. הוא הגיע לבגרות מלווה בנאמנות על ידי 'אפשרי', שהתאימו עבורו מוסד לימודי עם תמיכה והכלה ההולמות את מצבו. מ' יצר קשרים יפים עם חבריו לכיתה, הצליח לעמוד בכללי משמעת ובמטלות והגיע להישגים סבירים.
אולם מאז שמחת תורה תשפ"ד התחילה נסיגה חריפה שהלכה והחמירה. השהייה מחוץ למסגרת המוכרת והקבועה הייתה אסון עבור מ'. הוא הסתגר בחדרו, מיעט לאכול, הפסיק לתקשר עם בני הבית וחדל לשמור על היגיינה בסיסית.
יוכי, מנהלת התיק האישי שהכירה היטב את התיק ואת מ' מילדות, לא ידעה את נפשה. נוכח ההידרדרות הדרסטית, הוחלט להזמין רופא פסיכיאטר הביתה. כדי שזה יוכל לראות את מ', נאלץ האב להסתייע בשכן ולגרור אותו לסלון, כפשוטו. "הלב נכמר", סיפרה לנו יוכי, "מילד שהצליח להתגבר על המוגבלות ולנהל חיים בריאים, הפך מ' לשבר כלי. כל ההישגים שעבדנו עליהם קשה כל כך פרחו ונעלמו…"
ביטוח לאומי, כמו ביטוח לאומי, דרשו ועדה עם נוכחות. המצוקה הכלכלית בבית לא אפשרה לחמוק מגזר הדין, ומ' הוצא מהבית במאמצי-על. המראה הקטטוני של הנער והשבר של הוריו הספיקו לוועדה כדי לקבוע על אתר: 100% נכות. המלווים המסורים הרשו לעצמם לשחרר אנחת של הקלת-מה: לפחות, המאמץ הצדיק את עצמו… רק מנהלת התיק – זו שהתרוצצה והדריכה, הפעילה קשרים וכאבה את כאבם של מ' והוריו עד העצם, נראתה מאוכזבת. 'עד עכשיו נמצאה סיבה להלביש את מ', להניע אותו לפסוע שתי פסיעות בכוחות עצמו, להניד ראש… מה יהיה מעכשיו?!' ואכן, למרות שהמטרה הושגה לכאורה, יוכי לא נטשה את התיק ולא את מ'. עד עצם היום הזה היא מלווה את המשפחה, ובוחנת דרכי שיקום. 'הלוואי' היא אומרת 'שעוד נוריד את אחוזי הנכות של מ'…'
